<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שני</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל היכא דתני הכל לדרשא, וכולהו מייתי בריש ערכין, אבל היכא דתני כל, פעמים דריש מיניה ופעמים לא דריש מיניה, כל הנשים דיין שעתן [נדה ג' ע"א] דריש לאפוקי מדר' אליעזר דאמר ד' ותו לא, כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [שבת ס"ח ע"א], כל מקום שאין מכניסין בו חמץ דריש להו בגמרא [פסחים ח' ע"א] וכן כל המטמאים באהל המת שחלקן והכניסן לתוך הבית [אהלות פ"ג מ"א] כל הזבחים [זבחים ב' ע"א], כל המנחות שנקמצו [מנחות ב' ע"א] כל התדיר מחבירו [זבחים פ"ט ע"א], וחדלו לספור כי אין מספר דלא דריש כל לאתויי מאי, דהאי כללא לאו דוקא שאין למדין מן הכללות [ערובין כ"ז ע"א] וכל שכן שאין אומרים כל לאתויי מאי. אבל צריך לדקדק על אותם דדייק בהם לישנא דכל, ושמא כל שהוא אוכל ונשמר לאו מלישנא דכל אלא מלשון שהיה לו לומר כל שהוא נאכל ונשמר, וכל הנשים דיין שעתן דייק ליה מן ה' דהנשים, דהיה לו לומר נשים, דהנשים משמע נשים הידועות, מלבד אותן ד' נשים דר' אליעזר, וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ מיותר דהא תנא בהך בבא, ולמה אמר שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ, משמע הא מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, והרבה כל דלא דריש כלל, כל היד המרבה [נדה י"ג ע"א], אולי נקט כל משום דבאנשים תקצץ, ובכל מקום יש לדקדק למצוא טעם בזה או כיוצא בזה אע"ג דאינו בא לא למעט ולא לרבות, ולא יקשה לך על מה שאני אומר דכל לא אתי לרבויי, הא דאמרינן [ב"ק נ' ע"ב] מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, בשלמא לשמואל אמר כל לאתויי כו' אלא לרב כל לאתויי מאי, משמע דכל אתא לרבויי, לאו מלשון כל אלא מלשון המשנה קא פריך מהאי לישנא ומה היא למדה מבור, ומשמע מלשון שאין למדין מבור דבר חוץ מבור, ואדרבה מכאן אתה למד שאין אנו מרבין דבר מלשון כל שהרי אין אנו למדין לשמואל אלא דבר אחד ואין זה מלשון כל כדפירשתי וכן בפ"ב דיומא (פ"ד ע"ב) דאמר וכל ספק נפשות דוחה שבת, מאותו בא לרבות משום דכבר השמיענו בחד דוכתא דספק נפשות דוחה, צ"ל דכל ספק נפשות אתא לטפויי דבר דלא ילפינן מיניה.
<h2>דף יט.</h2>
כל לשון המשנה או ברייתא לשון הקודש לא לשון ארמי [תענית י"א ע"ב] רק בלשון שטרות ותנאי בית דין כגון בנין דכרין, בנן נוקבן וכו' [כתובות נ"ב ע"ב], מקרקעית תהומא עד רום רקיעא כו' [ב"ב ס"ג ע"ב].
